Deganit Stern Schocken

I'm a title. Click here to add your own text and edit me.

בסדרת (הצלחת/המגש) יש מפגש קומפוזיציוני בין חתיכת פורצלן של כלי סיני עתיק ישן שעליו חלקי ציורי פרחים וצמחים לבין 'חתיכה' של צלחת פלסטיק שגם עליה עיטור של צמחים ופרחים. אלה וגם אלה משובצים ע"ג מגשים קטנים (אף הם מפלסטיק) המזכירים בנראותם כלי אוכל ומגשים מעולם הטיסה.

הפורצלנים וחלקי הפלסטיק, יוצרים בצורתם האקראית מתח עם מסגרות ה'מגשים' שהם מרובעים ושלמים בהופעתם.

לכל 'מגש' מחוברים 'מחוגים/כנפיים' עשויים מתכת ושביכולתם לנוע. אלה מפרים את הנייחות הפרופורציונאלית של האלמנטים ומעלים מבעד לאפשרות השינוי תהיות לגבי מושג ה'זמן'.

 

בד בבד עולות שאלות עקרוניות בעיצוב של תכשיטים היום. הפורצלן העתיק – (חומר יקר) מול פלסטיק (חומר זול). מה יותר יפה, מה יותר נוכח? לרגע מתערערים דפוסי המחשבה המקובעים לגבי 'ערך', 'יופי' ו'עכשוויות', ניתנת לצופה האפשרות להיות שותף פעיל במחשבות על הנושאים השונים.

פורצלנים

 

מה מעמדו של שבר קטן של כלי עתיק בעולם היצירה העכשווי? מה מעמדו של פרגמנט? עבודות הצורפות הנוכחיות מתעמתות עם השאלה בנושא 'מרכז ופריפריה' ובהחלפת התפקידים ביניהם.

 

שבר הכלי הסיני העתיק המסוים שבידינו טומן בחובו היסטוריה של תרבות. יש הכרח למצוא לו מקום במערך עכשווי של העשייה הצורפותית. מהיותו שבר קטן וזניח שעוד רגע אולי ייזרק לפח, ייהפך, ע"י המניפולציה האמנותית, לחלק בעל משמעות במכלול העבודה ויהווה את מוקד המבט של חווה היצירה.

 

שלושת התליונים (מסדרת ה'כדים') שהקונפיגורציה שלהם היא כשל כדים, נותנים לחלק/שבר הפורצלן מעמד חשוב של בסיס הכלי. שבר הפורצלן הקטן הוא עכשיו מרכז העניין במכלול התכשיט, יופיו מתגלה ביתר שאת והוא הופך לעיקר תשומת הלב של הצופה.

 

 

How Many Is One

 

The project “How Many Is One”, which resulted in a solo exhibition at the Tel Aviv Museum of Art in 2003, was an exploration of the tension between the industrial process of mass production and the concept of "one-of-a-kind" pieces of art. When I founded the Department of Jewelry Design at Shenkar College of Engineering and Design nine years ago, that idea was, and still is, the agenda of the curriculum. As an active artist who made one-of-a-kind pieces I set out to emphasize the channel between the world of art and the world of industry.

 

"How Many Is One", which was also the basis for my MA theses project, offered many different routes for further investigation, one of which I propose here. The path I wish to pursue is the investigation of the “one”, in the context of a creative process. The "one" always remains an idea, and therefore the artist, aiming to reach it, keeps creating fragments and variations. In this work, those fragments and variation, and what happens between them, are the thing.  

 

 

 

My intent in this project is to create a "changing object" which I will continue to revisit at different points in time. Changes will be made at regular intervals. I wish to investigate the artist’s drive to perfection, the never ending road to contentment. When is that moment when the artist finally says “that's it, It is done”? I believe there is no such moment. I wish to document that relationship between the artist and the piece – the process! It takes place through a series of encounters in which both the artist and the piece are always in a state of change. It was different a moment ago and will alter again a moment later. The image that comes to mind is that of a conveyor belt, on which the idea of movement is constant.