Deganit Stern Schocken

סוכריות חירום

המצב

  1. מתוקלי

  2. חינוך לעיצוב?

  3. אילן

  4. משהו קרה

  5. גבולו של המוצק

  6. הגוף

  7. ה"זה"

  8. גשם של יהלומים

 

 

 

חראם על עיצוב – מה קרה לנו שהכול סביבנו יעני "עיצוב"?

מה זה בכלל עיצוב? האם יש משהו שהוא לא עיצוב?

ע.צ.ב הוא השורש של המילה עיצוב.

עצב של מערכת העצבים?

עצב מלאבד שליטה מעצבים – כמו לכעוס מאוד?

עצב מעצבוּת, המלווה את השמחה בנאמנות שכזו...

 

 

 

1. המצב

 

"המצב האנושי הטבעי הבסיסי ביותר הוא הצורך והרצון לפתור בעיות. אנחנו יכולים להחליט שלא ליצור דברים, אבל עובדה שרובנו דווקא עושים זאת. זה באופי שלנו. האופוזיציה הגדולה ביותר לטכנולוגיה היא לא מאנשי הדת אלא מאלה שלא רוצים לקבל את הטבע האנושי. אנחנו בני אדם, אנחנו עושים דברים".[1]

 

ריימונד קורצוויל (Kurzweil) – מדען, ממציא ועתידן אמריקאי – טוען שהדברים שאנחנו עושים, הנשענים על טכנולוגיות חדישות, יביאו לעולמנו שינויים מפליגים מהר ממה שחשבנו. נוכל לחיות שנים רבות יותר, אם נרצה ואם נשתלט על המחלות למיניהן. הדבר עומד לקרות בין השנים 2030–2040, אז לטענת קורצוויל יסתיים הפענוח המלא של המוח – מהלך שעשוי, בין היתר, להביא להפיכתם של בני האדם לבני-אלמוות.

 

המאמר שלנו שואל: האם בעולמו העתידני האוטופי, דמוי הפרפטום מובילה, של קורצוויל יהיה לעיצוב אותו מעמד כמו היום? לאלו "עיצובים" פנינו מועדות? האם תפקידו של העיצוב כנותן חסות לחפצים פיזיים בעיקרם יישאר בעינו, או שמא המגמה תנוע בעיקרה לעבר עיצוב מופעו המסמן, המסמל והווירטואלי של האובייקט? נדמה כי השילוב בין השניים הוא הדבר שעתיד לקרות.

 

עיצוב הוא "מקצוע" חדש יחסית על פי הגדרתו הנוכחית. הוא תולדה של שינויים באורחות החיים, כתוצאה מהתפתחויות טכנולוגיות ותרבותיות. העיצוב חולש על כל שטחי הווייתנו, כחלק אינטגרלי מהקיום על כל היבטיו. אפשר להדגיש ולטעון שכל דבר שאינו לקוח מן הטבע, אין לו מהות ונוכחוּת אלא דרך עיצוב. הפליג לומר, ואולי בהגזמה, אוסקר ויילד: "ככל שאנו לומדים יותר אמנות, ענייננו בטבע הולך ופוחת. מה שהאמנות חושפת לנו באמת הוא את חוסר העיצוב של הטבע, את גולמיותו המוזרה, את חדגוניותו יוצאת הדופן ואת הגימור הלגמרי לא גמור שלו [...] בתוך הבית כולנו חשים ביחס הנכון. הכול כפוף לנו, מעוצב לשירותנו ולהנאותינו".[2] מחשבה זו מקדמת לקדמת הבמה את "מעשה" ידי האדם, כמו האמנות, העיצוב, הארכיטקטורה; היא מנטרלת את הטבע ממעמדו כאידיאל של שלמוּת שיש לחקותו ולהעתיקו, כפי שהיה נהוג במאות קודמות.

 

 

 

3. מתוקלי

 

בתיק של חברתי, המשוררת דבורה אמיר, נמצאות תמיד "סוכריות חירום". דבורה, חולת סוכרת, נושאת איתה סוכריות אלה משום שהן נחוצות במצבים קריטיים של ירידת רמת הסוכר בגופה. במקרה של חולה סוכרת, מעמדן של סוכריות אלה הוא של מצילות חיים. זהו מצב חירום אמיתי! – שאלה של חיים ומוות. לעומת זאת, לגבי אדם בריא, סוכריות הן במקרים רבים  מותרות (מיותרות?) – מתוק מרוכז, מוגזם ובעיקר לא נחוץ.

 

העיצוב, כפי שאנו תופסים אותו בעולם המערבי, הוא תולדה של תהליכים חברתיים ופוליטיים. הוא נותן "צורה" ו"תכנים" לצורה ולתכנים. הוא מציע פתרונות לבעיות המעסיקות את העולם התרבותי שלנו. כל זה נכון לתפקידו העקרוני, אך האם לא הגענו למצב שבו העיצוב הוא לעתים מזומנות מדי בחזקת מותרות פלקאטיים, המעידים על בזבוז חסר שליטה? אכן, נכון שהצרכנות לשמה היא מאבני היסוד של הכלכלה העולמית בעידן הקפיטליסטי המאוחר, וכי העיצוב הוא אחד המנועים העיקריים של כלכלה זו, המלבה את התשוקה לצרכנות. כל אלו הם בגדר נתונים מרכזיים בהגדרת תפקידו של העיצוב בעידן שלאחר המהפכה התעשייתית. עם זאת, ואולי ביתר שאת, נשאלת השאלה: מתי העיצוב הוא בחזקת הכרח? מתי הוא במעמד של אותה סוכרייה/תרופה מצילת חיים, ומתי הוא משמש סוג של מוצרי צריכה מוגזמים מיותרים ועודפים? ואולי החברה המערבית צורכת מהמתוק הזה שנקרא "עיצוב" במידה כזו אשר משבשת את בריאותה?

 

בספרו המצאת המחר,[3] טובע דניאל ש. מילוא את המושג "יותרמידיוּת", בהתכוונו להשפעה הסביבתית והנפשית של ה"יותר מדי" על עולמו הפנימי של האדם המודרני. תהליך זה גורם לו להיות ילדותי ותלוי בשירותים למיניהם שמעניקים החברה, המדינה, ו"המוח הקולקטיבי". כיוון שהאדם מאציל סמכויות ומשכלל עד כדי גיחוך את התלות בגורמים חיצוניים, הרי הוא משתמש במעט מאוד מהפוטנציאל שלו עצמו. אז גם מתפנה לו הרבה "פנאי קוגניטיבי", שאותו הוא ממלא בבידור, בהסחת דעת, ובין היתר בגילוי ה"האני" שלו. האדם עסוק בקדחתנות באתוס מימוש העצמי שלו. הוא צמא ומתאווה למה שאין, ותמיד רוצה להיות במקום אחר.

אם נביט על העיצוב בהקשר זה, נוכל לשאול: מדוע צריך יותר והרבה ואחר ממה שמוּכר לנו? כל אלה קשורים לצריכה בזבזנית ומלאכותית ולפיתוי גרידא. במובנו הדקדנטי, העיצוב מייתר את עצמו. כאן הוא אינו נאמן לעצם תפקידו: מתן מענה לצרכים הבסיסיים של האדם.

 

 

 

 

4. חינוך לעיצוב?

 

 

מה שמעורר אצל מילוא ביקורת צינית ואולי אפילו פחד, נתפס על ידי מדען העתיד, קורצוויל, כעובדה היסטורית וכחלק מ"תהליכי התפתחות" מחויבי מציאות. כאשר הוא נשאל "מה אתה ממליץ לסטודנטים ללמוד ובאילו תחומים נראה בקרוב התפתחות מואצת במיוחד?", הוא השיב: "רוב העבודה תהיה ביצירת ידע וערך, אבל לא רק בטכנולוגיה. יהיה הרבה מקום לאמנות, ולמעשה לכל דבר שיש בו תשוקה". קורצווייל מזהה את המקום המהותי של האמנות והיצירה לצד הטכנולוגיות המתפתחות ומדגיש את מקומה הבלתי מעורער של התשוקה, שהייתה ותהיה בבסיסן.

 

כיצד אפוא ראוי לחנך לאמנות או לעיצוב? בדיאלוג מנון של אפלטון, כאשר סוקרטס משוחח עם מנון, עולה השאלה: האם ניתנת ה"שלמוּת" להילמד, והאם בכלל ניתן ללמד דבר מה? משיחתם עולה כי "אין חיפוש ואין לימוד אלא רק היזכרות בלבד".[4] אם כך, הרי כל דבר, גם מה שמנבא לנו קורצוויל, עומד לפתחנו ממילא. עם זאת, אף כי לפי אפלטון האמת הטהורה אכן ידועה לנו ומונחת אי-שם בזיכרוננו, הוא מדגיש עד כמה קשה ורצופת מכשולים הדרך להכרה ב"אמיתוֹת" הללו. מכאן שהאדם מחפש תמיד, חוקר תמיד ויוצר. משום כך אנו עסוקים בבנייה של תפיסת עולם ובקביעת עמדה לגבי הדרכים לחינוך בכלל ולחינוך לעיצוב בפרט.

 

איך נמצא את הביטוי הראוי לאותם רעיונות ודימויים המלווים את הווייתנו בעולם, כאשר אנו מוּדעים יותר מתמיד להשתנותו המואצת ללא גבול? מה זה חינוך ליצירה? האם יש קשר בין חינוך ליצירה? אולי חינוך בעצם מהותו נוגד יצירה, ספונטניות ותשוקה? (שעליה מדבר קורצוויל). מי הוא המורה? אחרי הכול, ילדים קטנים היום יודעים כל כך הרבה ושולטים ברזי הטכנולוגיות החדישות למיניהן, ולעתים הם בעלי הכלים המשוכללים ביותר.

 

סוגיית ה"סמכוּת" היא היסוד של המושג "חינוך". תהליך ההתבגרות כולל היכרות תמידית עם סמכות. מקומו של האמן, המעצב והיוצר נובע מהתמודדות עמה. כוח היצירה עצמו גם הוא הופך לסמכות ברגע שהוא מוצא לעצמו אפיקי מימוש. כך גם יצירות מקבלות מעמד כזה. גרניקה של פיקסו זו סמכות, המזרקה של דושאן היא סמכות. מכאן ניתן לומר כי הסמכות עצמה עשויה להיות אובייקט. לאינפורמציה, כסמכות, יש גם השפעה מגבילה, אולי מסרסת. המורה הוא בעל הסמכות בחינוך המסורתי, ובית הספר של היום עדיין עוסק בהקניית ההיסטוריה של הדיסציפלינות השונות על כל היבטיהן. המערכת הלימודית מקנה את התכנים הללו ועם זאת מבקשת, ללא לאות, לפתח כלים להתמודדות עם התהייה:  איך אני נותן ביטוי לחוויה האישית-חברתית שלי, בהתייחס למה שהיה? מי אני כיוצר מחדֵש? איך אני מוצא את הקול שלי בעולם?

 

 

 

 

5. אילן

 

בסתיו 2004 קיבלתי שיחת טלפון משרי פארן, שאמרה לי: "אני רוצה שתכירי אמן, מעצב, יוצר שמציג כרגע בגלריה". באותם ימים עסקתי בבחירת המשתתפים לביאנלה לתכשיטים "זהב שחוט", שאותה אצרתי במוזיאון ארץ ישראל באותה שנה. משהו משך אותי להגיע לגלריה עוד באותו יום. שם ראיתי את עבודותיו של אילן קורן, ובו במקום ביקשתי ממנו להשתתף בתערוכה המתוכננת.

 

אילן קורן הוא אדריכל על פי חינוכו. דמותו מגלמת את הצומת הקריטית שבו מתחברים  עולמות שונים בתחומי היצירה: אדריכלות, עיצוב ואמנות, וגם פילוסופיה. אילן טוען שצריך למצוא את נקודת הרצון ולפעול מתוכה. ההפך מהרצון, לדידו, הוא הכעס; והכעס הוא ההפך מהענווה – הוא היתר, המיותר. ויתר על כן, כאשר אנחנו שמחים באמת לעומק אז גם העיצוב מיותר.

 

תערוכתו של אילן קורן בגלריה פריסקופ התייחסה למחלה. בשני חלקיה היו המוצגים מסודרים כקווים לבנים בחלל. החלק האחד הכיל רצף של שולחנות לבנים. בהקשר זה קורן אומר: "החיים מתנהלים סביב שולחנות, הם עצמם אינם מאיימים וגם הצבע הלבן אינו מאיים". אלא שמכל שולחן נגרע חלק. ה"נגטיב", התשליל שנוצר בכל שולחן, רצה לומר משהו על המחלה ועל ההתמודדות עמה. כל אחד מהשולחנות הוא משפט המבטא שיחה עם מצבים מורכבים. החלק השני בתערוכה עסק ברעיון של ה"פוזיטיב", ברעיון של המלא. על שני מוטות לבנים שהיו תלויים מהתקרה הונחו פריטים קטנים – קו רציף של חפצים כדימוי לכתב ברייל. כאן החפצים הם הכתב, הם חלקי השפה המדברים על בריאות, הם אלה אשר נותנים משמעות. הפוזיטיב והנגטיב בונים את השלם.

 

על פוזיטיב ונגטיב, על יש ואין, מלא וחסר יעיד גם הסיפור הבא:

 

 

שר אחד היה לו סוס נאה, יקר בעיניו מאוד מאוד. בנה לו בית אבנים והעמיד עליו שומר. על משכבו בלילה אמר השר לעצמו, השומר אינו אלא אדם ועשוי אדם לנמנם. שמא ינמנם השומר ויבוא גנב ויגנוב את הסוס. ירד ממיטתו, ואמר לשומר: כדי שלא תנמנם קח במחשבתך מחשבה אחת והרהר בה ולא תבוא לידי שינה. אחרי שעה חזר וירד ממיטתו והלך אצל השומר. מצאו ער ושאלו, באיזה מחשבה אתה מהרהר? אמר השומר: כשתוקעים יתד בעץ, לאן נעלם העץ שנטלה לה היתד? אמר השר: מחשבה גדולה אתה חושב, חשוב בה, חשוב בה. אחרי עוד שעה קפץ השר ממיטתו, הלך לשומר, ומצאו ער. שאל השר: במה אתה מהרהר עכשיו? אמר השומר: עיגול זה שאנו אוכלים, חללו של עיגול לאן נעלם? אמר השר: יפה, יפה מחשבה גדולה אתה חושב. לקראת סוף הלילה חזר השר אצל השומר ומצאו עומד בפני פתח בית הסוס. שאלו: עכשיו במה אתה מהרהר? אמר השומר: הנה בית אבנים, ודלת ברזל נעולה במנעול חזק, ואני עומד על משמרתי ומהרהר: מהיכן נכנס הגנב והיאך גנב את הסוס?[5]

 

העיצוב של היום מציע מרחב התייחסות לרעיון המפגש בין אובייקט לאין-אובייקט – ביטוי לקיומו המוחשי של האין כחלק בלתי נפרד מן היש. מהלך זה קורה עכשיו, כאשר המחשב הוא העולם והחוויות שלנו מתוּוכות, כאשר מצטמצם המרחק בינינו לבין הטכנולוגיה. העיצוב עוסק, בין היתר, בהענקת תחושה של שחרור האובייקט מן הפיזיות שלו לכיוון מופעיו הווירטואליים. האובייקטים הופכים לסימנים. הרעיון של הפרידה מה"אובייקט", כפי שאנו מחוברים אליו היום, והשחרור ההולך וגובר מה"חומר" ומה"ממשי" במובנם הקלאסי הוא אמנם מפחיד, אך גם מאפשר התעסקות בתחושות ובאידיאות כבאובייקטים, מתוך חיפוש אחר ה"ממשי" החדש. כאן מתחילה מגמה של הפיכת ה"תהליך" לאובייקט העיצובי. תפיסה חדשה זו מביאה להיווצרותם של תחומים נוספים וחדשים המתעסקים בעיצוב. "עיצוב שירות", למשל, הוא אחד הנושאים התופסים יותר ויותר מקום במרחב של עיצוב הסביבה והחברה. בעבר היו בתחום זה מעורבים בעיקר יועצים עסקיים שהרקע שלהם הוא, למשל, לימודי כלכלה, סטטיסטיקה, הנדסה וניהול; לעומת זאת, עכשיו מעורבים בו גם מעצבים שעברו הכשרה בבתי ספר לעיצוב ואמנות. מעצבים אלה נותנים דגש על הפן היצירתי, החוויתי, וכך יוצרים אפשרויות לפתרונות חדשים ומקוריים לשינויים חברתיים וסביבתיים. בהקשר הזה המעצבים נותנים דגש בעיקר על יצירת חוויות רגשיות, כאשר ה"קליינט" ונותני השירות גם יחד הם חלק בלתי נפרד מן התהליך. אם נרחיק לכת, הרי שה"תהליך" עצמו כאמור הופך יותר ויותר ל"מושא" העיצוב. במציאות שכזו לעיצוב יש סיכוי חשוב להיות במעמדן של "סוכריית החירום". במצב כזה לעיצוב יש תפקיד של בונה תרבות; כאן העיצוב הוא צו.

 

 

 

 

6. משהו קרה

 

עיצוב עוסק במערכות של חלקים – סימנים שיש להם משמעות רק בהקשר וביחס לחלקים אחרים במערכת. היחס ביניהם מגדיר את תפקידיהם. זוהי שפה – יחס בין מילים היוצרות משפט, פסקה ונרטיב. ההיררכיה היא שיטה להבנת השפה. הדבר נכון גם לגבי עיצוב על כל סוגיו. ניקח לדוגמה את האדריכלות. בניין הוא מבנה של שפה: החלקים המרכיבים אותו הם המילים. בניין, אשר על פניו עומד בפני עצמו, הוא כביכול יחידה סגורה, אך כאשר "מפרקים" אותו למרכיביו, רואים כי הוא בנוי מחלקים רבים הקשורים זה לזה. נוסף על כך, הוא גם קשור לבניינים אחרים במרחב – מערכת מורכבת בתוך מערכות מורכבות עוד יותר. הכנסת, האוניברסיטה, מוזיאון ישראל, בית המשפט, כביכול בניינים חשובים, עומדים על הר. כאשר מסתכלים מלמעלה רואים שקיימים שיקולים לבחירת מיקומם, מתוך חשיבה מערכתית על הקשר ביניהם. כל דבר הוא טקסט, וטקסט הוא תמיד מערכת.

 

והנה בא רֶם קולהאס (Koolhaas), אדריכל הולנדי המזוהה עם זרם הדה-קונסטרוקטיביזם, ומערער על ראיית מערכות דוגמת המערכת של העיר. הוא מערער על מונחים כמו "דימויים", "חוקים", "הרכבה", "היררכיה", שכן בעיניו הם "מובילים באורח חד-סטרי דרך נוסטלגיה אל חוסר רלוונטיות".[6] הוא קורא לבניינים בודדים מזוהים "ארכיטקטורה מנחמת, המפילה עלינו תרדמת היפנוטית". בשביל קולהאס, "גודל = אורבניזם נגד אדריכלות".  עבורו "גודל" הוא אישור מחדש של המרחב הממשי. הוא מדבר על "תיאוריית הגודל", שבה "האורבניזם החדש" אינו על אודות ה"חדש" אלא על ה"עוד" וה"מאייך" (המה + האיך). הוא אינו מושתת על סדר הכול יכול (היררכיה), אלא על אי-ודאות; לא על הרכבה של מרכיבים קבועים, אלא על טריטוריות בעלות מקסימום פוטנציאל, מקסימום הבדל. קולהאס אינו שואף לתצורות קבועות אלא ליצירת שדות כשירוּת המאפשרים את קיומם של תהליכים אשר מסרבים להתגבש לכדי צורה קבועה. זהו אורבניזם אנטי-אוטופי, שאינו "נעשה" אלא "קורה".  קולהאס פורע את האובייקט האדריכלי (והעיצובי, לצורך דיוננו) באמצעות קילוף הערך הסימבולי שלו, באמצעות שחרור הדימוי ממבנה העומק שלו.[7]

 

משהו קרה. ההיררכיה שהייתה מסממניו של המבנה ההגמוני הקלאסי התחלפה. היא שינתה את פניה להשקפת עולם המייצגת מעתה מסכת של מערכות דיגיטליות, רשתיות ומרחביות, אשר כל אחת מהצטלבויותיהן היא מרכז אחד מאינספור. זוהי מציאות של שינוי, ניידות, מבוכה, חולשה, התפוררות, היפרדות, הפצה, תקשורת, תנועה מואצת. מושג ה"ריזוֹם" (Rhizome) של דֶלֶז (Deleuze) וגוּאטרי (Guattari) מדבר על בו-זמניות; אין לפני ואין אחרי, אין הפרדות דיכוטומיות. זהו מבנה של הסתעפויות ענפות – מבנה מתפצל, מפוצל, מפוזר, שאין בו מערכת-על או תשתית ריכוזית.

 

 

 

7. גבולו של המוצק

 

מעל האופנים שבהם אנו חווים את ה"חפצים" מרחפת השאלה: מה בין אובייקט שתפקידו שימושי לבין אובייקט האוצר בתוכו אמירה מושגית? האם בכלל ניתן היום להפריד בין השניים? שהרי אמצעי הייצור תמיד תופסים תפקיד מהותי ביצירה, כחלק אינטגרלי ממכלול המשתנים של כל התמונה. במקום הזה אנו דנים, למשל, בסוגיות כמו מה בין ייצור סדרתי לבין יצירה אחת מסוגה ("one of a kind"). היציקה באמצעות תבנית היא שיטה עתיקה ליצירת סדרות של חפצים. סוקרטס שואל את מנון: "וכי יש לפי דעתך דבר הנקרא 'סוף'? אני מכוון לדבר הנקרא גם 'גבול' ו'קץ' [...] תוכל אפוא ללמוד ממני מהו הדבר שלו אני קורא 'תבנית'? באשר לתבנית בכלל, אני אומר שמה שמגביל את המוצק – זהו תבנית. במילה אחת, הייתי אומר שהתבנית גבולו של המוצק".[8] כאן סוקרטס מדבר על תבנית במובן של רעיון או הגדרה, העדיפה לשיטתו על האובייקט – ביטויו המוצק והמוחשי של הרעיון. לעומת זאת, בעיצוב אין התבנית יכולה להתקיים בלי האובייקט. הוא קודם לה והיא נוצקת על פיו. מכל מקום, ברגע שמדובר בתבנית, עולה אפשרות שכפולו של האובייקט. מפליא לגלות עד כמה רעיון ההכפלה והחזרה נקשר להתפתחויות הטכנולוגיות העכשוויות והעתידיות.

 

 

 

8. הגוף

 

למרות כל מה שנאמר עד כה, העיצוב על כל מופעיו עדיין ותמיד מתווך בין העולם לגוף ובין הגוף לעולם. הוא מגשר בין קיומנו הפיזי, הנפשי ובעיקר החוויתי לבין הסביבה שבה אנו חיים. אנחנו מייצרים חפצים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו ,לטוב ולרע.

 

כך, לדוגמה, בתערוכה בשם "אוויר עביר", שנערכה בגלריה "החדר" ב-2008, הציגו מורי המחלקות לעיצוב תכשיטים ועיצוב תעשייתי ממכללת שנקר טבעות פרי עיצובם. בקטלוג התערוכה נכתב:

 

טבעת היא חפץ טעון בכל התרבויות ובכל הזמנים. היא נושאת בחובה מסורת, מיתולוגיה, פנטזיה ואנרגיה. הטבעת "עבירה" – היא עוטפת את הגוף בו בזמן שהגוף חודר אותה. היא מסמנת ריק שאותו הגוף צריך למלא, והיא ממלאת את הגוף במשמעות. היד, הנושאת את הטבעת, נותנת במה למה שהיא מייצגת, לכובד משקלם של הסמל, הזיכרון והיופי. הטבעת מופיעה ונחבאת לסירוגין בהתאם לתנועת הגוף, והיא מייצגת את הממשק החומרי והרעיוני בין חפץ לגוף שעומד ביסודם של תכשיטים באשר הם. כל אלה הופכים את הטבעת כלי לבחינת מושגים תרבותיים.

                      

 

 

9. ה"זה"

 

גלריה "פריסקופ" – או "קופסת הפלאים", כפי ששרי פארן קוראת לגלריה שאותה הקימה ב-1997 – היא במה למה שאנחנו קוראים "עיצוב". ושוב, עיצוב, נע בין הדיסציפלינות השונות; הן נפרשׂות כמניפות ענקיות תלת-ממדיות רבות-זרועות, המתפקדות במישורים רבים. העיצוב בחיי היומיום משרת את העולם השימושי והפונקציונלי, מתקשר איתו ומתעמת עמו; לעומת זאת, מקום כמו "פריסקופ" נותן לעיצוב  מרחב גם בהיבט ההרהורי שלו, הלא-עסקי, הלאו-דווקא פונקציונלי; בהיבט הממציא, האחר, המאפשר היפרדות מ"סגנון" כשפה ליצירה. על היוצרים לקחת נושאים ולחקור אותם, לערסל אותם, לערבבם ולתת לתוכנם ביטוי חדש; הדגש הוא בעיקר, על נקיטת עמדה כחלק מהביטוי האישי של יצירתם. עליהם לתת נוכחות לביקורת, לאבסורד, לחופש, לאבדן אוריינטציה. במקום שבו הדברים מתערבבים ומטשטשים את הגבולות – שם נוצרת נוכחות שהיא בבחינת קריאה לדיון. ליוצר-המעצב יש תפקיד. כמי שמתמרן בין כוחות שונים של הקיים ושל העומד לקרות גם יחד, עליו להיות ספקן וחתרן, לשאול שאלות באופן מתמיד לגבי ה"מה זה".

 

בשביל המשורר הפולני צ'סלב מילוש (Miłosz) הדבר ה"זה" הוא הכתיבה: "הכתיבה הייתה בשבילי אסטרטגיה של מגן לטשטוש עקבות. כי לא ימצא חן בעיני הבריות השואף לגעת באסור".[9] בשביל המעצב ה"זה", כלומר "השאיפה לגעת באסור", הוא, בין היתר, מטרה בפני עצמה. השאיפה לגעת באסור במובן הכי עקרוני והכי מהותי של קיומו כיוצר, לפעול מתוך אחריות כלפי החברה שבה הוא חי, להיות תמיד בעמדה של נותן ומקבל ביקורת, להיות "חיה פוליטית". המעצב אינו יכול ואינו רשאי לנוח.

 

 

 

10. גשם של יהלומים

 

לשמור את כל הכדורים באוויר תוך כדי תנועה בתאוצה הולכת וגוברת, כאשר ה"שׂק" הזה של הפרעות, שיבושים, טעויות, כישלונות, הסחות דעת ומעידות אינו מפסיק לפזר את תוכנו לתוך הווייתנו. כאותן "סוכריות צבעוניות" המפוזרות לאורך כל הטקסט שלפנינו. ואולי אין אלה הפרעות כלל. אולי זוהי ההזדמנות שלנו להיות קשובים, ובתוך כך להפנים את היכולת לראות דברים מרחוק ומקרוב בחילופי שניות, כמעט בו-זמנית. אולי זה כמו לעמוד בים, למלא את כפות הידיים במים, להעיף אותן הכי גבוה שאפשר, להביט למעלה ולראות איך משתקף האור בטיפות המים הנופלות במהירות מעל הראש, ובאותה שנייה עצמה לצעוק בקול גדול: "גשם של יהלומים!"

 

 

 

 

דגנית שטרן שוקן, אמנית, מעצבת, אוצרת ומורה, ייסדה את המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר ועמדה בראשה בין השנים 1998–2007.

 

 

 

[1] מתוך מאמר על ריימונד קורצוויל: איתן אבריאל, "בקרוב המוות יעלם מהעולם",Markerweek , 12 בנובמבר .2009

[2] אוסקר ויילד, "שקיעת השקר", ארבע יצירות מופת, תרגם בן-ציון בן-משה, תל אביב: הוצאת חנות ספרים, 1998.

[3] דניאל ש. מילוא, המצאת המחר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.

[4] אפלטון, מנון, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשכ"ז.

[5] על פי הרב יצחק מאיר בעל חידושי הרי"ם, כפי שמובא על ש"י עגנון בספרו מעצמי אל עצמי, ירושלים: שוקן, 1976.

[6] רם קולהאס, "אז מה בעצם קורה לאורבניזם", סטודיו, גיליון 62, מאי 1995.

[7] דרור ק' לוי, "ההיעלמות הגדולה: מזמן למרחב ולהפך":

http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1173510036/dror

[8] אפלטון, מנון (לעיל הערה 4).

[9] צ'סלב מילוש, זה: שירים, תרגם דוד וינפלד, רעננה: הוצאת אבן חושן, 2008, עמ' 23.